יש לי תחביב פולני כזה, שאחת לכמה זמן אני נזכרת באנשים שפגעו בי או עצבנו אותי, ומתעצבנת עליהם מחדש. איכשהו, זה קורה בדרך כלל כשאני שוטפת כלים. אז אני מסבנת ושוטפת אותם ותוך כדי, אני מסבירה להם כמה זה היה לא יפה, למה אני צודקת וכמה היא/הוא/הם היו לא בסדר וכו' וכו'..

עקרונית, זה נראה תחביב לא מזיק שכזה. את מה שיש לי להגיד אני אומרת לכלים ולא נראה שנגרם להם מזה איזה נזק נפשי. אבל בפועל זה מחזיר אותי אחורה, מעצבן אותי שוב ומעכיר את האווירה. וידוע, ששטיפת הכלים זה עניין של אווירה.

כבוגרת וחובבת סדנאות כבר למדתי, שלסלוח לאחרים, גם אם הם לא ביקשו ממני סליחה, זה לשחרר את עצמי מהנטל של הכעס. לימדו אותי גם, שהנשמה שלנו לא מבחינה ביני לבין האחר. בעברית יפה זה "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", בעברית מדוברת זה יותר בכיוון של "הכל חוזר אליך, וקקה בידך".

שורה תחתונה: הדרך שבה אני מתייחסת לעצמי והדרך שבה אני מתייחסת לאחרים, אחת הן. אם אני לא יכולה לשחרר כעס על חברה שאכזבה אותי, אני כנראה לא אצליח לשחרר את הכעסים שיש לי על הפעמים שאכזבתי את עצמי. אם אני מפחיתה את רמת השיפוטיות שלי כלפי אחרים, אוכל להיות פחות שיפוטית גם כלפי עצמי.

יופי של תיאוריה… אבל בתכלס – איך עושים את זה?

יצאתי להליכה והחלטתי ללכת על האגוז הכי קשה: חברה שלאחרונה נפגעתי ממנה וניתקתי איתה קשר (זג”מת*). ניסיתי לחשוב מה אני יכולה להביא לשיחה הקודחת, שלא לומר חופרת, שאני מנהלת עליה עם עצמי בראש, כדי לשחרר את הכעס ולסלוח לה, בעיקר בשביל עצמי.

הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו היה, שזכותה לשנות את כללי המשחק. זה לא אומר שהיא בסדר. אני לא אהבתי את זה, וזה פגע בי, אבל זכותה להחליט שמה שהתאים לה בעבר לא מתאים לה בהווה. עם זאת, באותה מידה, זכותי להחליט שהתנאים החדשים לא לרוחי ואני מעדיפה לנתק את הקשר. תכלס, יכולתי לבחור אחרת. יכולתי להוריד אותה בדרגה מחברה טובה לידידה, להקדיש לה פחות זמן ומשאבים ולהיפגש איתה רק אם ממש מסתדר לי ובא לי.

בנוסף, לטענתה, היא שינתה את ההתנהגות שלה ועשתה כמיטב יכולתה כדי ללכת לקראתי. אני לא הרגשתי את זה, אבל אני בהחלט מוכנה להאמין לה.

הנקודה השנייה שעלתה, הייתה השנים הטובות של החברות שלנו. נכון שבחצי השנה האחרונה לא הרגשתי שהיא שם בשבילי, אבל לפני כן, היא הייתה שם בשבילי ביג טיים. היא באה לבקר והוציאה אותי מהבית כשהלב היה שבור, תמכה ועודדה, קשקשה איתי  בטלפון עד אמצע הלילה ושלחה "ערה" למחרת על הבוקר. על כל אלה, כמו שאומר השיר, אני לגמרי יכולה להגיד לה תודה מכל הלב.

בסוף נשאר לי לפצח איך אני מתגברת על כמה משפטים שהיא אמרה לי בשיחה האחרונה שלנו שמהם נפגעתי. את החלק הזה פיצחתי בשיחה אחרת לגמרי, שניהלתי עם חברה אחרת לגמרי, בדיוק באותו עניין. בשיחת פרידה מאיזה בחור (ביוזמתה) הוא זרק לה איזה משפט שמאוד העליב אותה. כשומעת מהצד, אמרתי לה, אל תיקחי את זה כל כך קשה, הוא דיבר מתוך האגו הפגוע שלו. את פגעת בו והוא בסך הכל קצת ניסה למרפק אותך בחזרה, זה אנושי.

אנושיות היא שם שהמשחק. אם אני מוכנה להכיל את האנושיות של אחרים, אני אצליח להכיל גם את שלי. אני לא יכולה לשנות את מה שקרה, ולסלוח לה גם לא הופך את זה לבסדר מבחינתי.
אבל לפעמים, כשאני שוטפת כלים, והשיחות הישנות מציצות מבין הבועות, לפחות יש לי במה להחליף אותן. אם אני רוצה 🙂