אני עייפה. ממש עייפה… אבל ממש, ממש, ממש עייפה…

בהינתן שאני רווקה בטח הייתם מנחשים שאני עייפה מדייטים, מגברים, מאתרי הכרויות, מהשאלה איך בחורה כמוך עדיין לבד או משאלת השאלות: "למה שלא תביאי ילד לבד?"… אז כן, קצת. אבל העניין הוא שאני עייפה פיסית. אני עד כדי כך עייפה שאין לי אפילו כוח להסתובב בסופרפארם או לקנות נעליים. במילותיו האלמותיות של ז'וז'ו חלסטרה: "זו ממש מצוקה". העניין הוא, שקצת לא נוח לי להתלונן, מאחר ותחום העייפות איכשהו שמור לכל מיני הורים עסוקים בין העבודה לילדים ובין מטלות הבית, ערימות הכביסה וכיבוד לאיזה מסיבת בית ספר.

כרווקה מבוקשת, בעיקר בקרב גברים בגילאי 26-33, שעיקר אוצר המילים שלהם מסתכם בשלושת המשפטים: "בת 42? את ממש לא נראית", "גיל זה רק מספר", ו-"אז אולי בינתיים עד שתמצאי משהו רציני", אני רוצה ליצור לגליזציה של תלונות על עייפות רווקית. כי עם כל הכבוד לכל העייפות הזו, איך אני אמורה למצות את חיי הרווקות שלי? כלומר ללכת סוף סוף לקנות קרם לחות במבצע ומגפיים חדשים? 😉

וחוץ מזה, דווקא בא לי לצאת לדייטים ולהכיר איזה בחור נחמד, גם בא לי ללכת יותר לאימונים ולעשות יותר ספורט, בא לי לקום עם אנרגיה, לרוץ, לקפוץ ולחייך לכל עבר. בקיצור בא לי להיות פרסומת לטמפונים או במינימום לאיזה מגן תחתון עם כנפיים…

חברה אחת שלחה אותי לעשות בדיקות דם. בגדול, צודקת. אבל התזונה היחסית פליאוליטית שלי אמורה לספק לי מספיק ברזל ובי 12 וגם עשיתי בדיקות לפני חצי שנה והכל היה מעבר לבסיידר. אחרת אמרה שזה סתם החורף וכי מחשיך מוקדם וקר, ומישהו, כבר לא זוכרת מי, זרק לי "קחי מגנזיום".

המילה מגנזיום מזכירה לי בעיקר שני דברים: הראשון, מתקופת ההדרכה בחדר כושר, שזו הייתה ההמלצה של כל המדריכים למי שיש לו התכווצויות ברגליים. אף פעם לא בדקתי את זה ותמיד חשבתי שמישהו אמר את זה פעם בנימה מספיק סמכותית ומאז כולם ציטטו אותו. הזיכרון השני, היה מאחד, נווה פארמה, שבא להרצות לנו בסטאז' באיכילוב. ושלפי איך שהוא דיבר על המגנוקס שלו, היה נדמה שמדובר בתרופה לכל תחלואי החברה כמעט, אולי למעט הסכסוך הישראלי פלסטיני, ושמגנזיום עודף מופרש על ידי הגוף בשתן.

מכיוון שיש לי באיזה מקום בבית תעודה של דיאטנית קלינית, אני לא יכולה להסתמך על מגזינים עם שמות של גלעינים או כתבות תועות בטמק"א. ולכן, בלית ברירה, לקחתי את המצלמה המשוטטת ויצאתי לבדוק בפאבמד, הכצעקתה…

מצאתי אין סוף מחקרים. עברתי בעיקר על האבסטרקטים, כך שאי אפשר לומר שעשיתי סקירת ספרות מעמיקה. מצאתי מחקרים שקשורים לסכרת ומחלות לב וכלי דם, מחקרים שעסקו בצורך למציאת דרך מדויקת למדידת רמות המגנזיום, מאחר ורמות המגנזיום בדם ובשתן מושפעות מהתזונה אפילו ברמה יומיומית. מצאתי מחקר שבדק השפעת תוסף מגנזיום על נדודי שינה בקשישים. התוצאות היו שהתוסף עזר, אבל מצד שני אפילו בגילי המתקדם, מסרבים בתוקף להנפיק לי תעודת גמלאי.

רוב המחקרים עסקו באנשים עם מצבים רפואיים שונים, אבל לא בסתם אנשים בריאים, אך עייפים. מצד שני, מחקרים הם עסק יקר ומגנזיום הוא מינרל זול, כך שהאינטרס הכלכלי למחקרים בתחום הוא נמוך. הייתה הסכמה בכמה מאמרים שהצריכה נמוכה מהכמות המומלצת, לפחות באוכלוסייה האמריקאית.

בצר לי פניתי לקראוס, חבר ותיק, כדי לאמת לפחות חלק מכל מה שנכתב בדר' אינטרנט. קראוס- האורים, התומים ומעצור הדלת של כל דיאטנית, אישר לי כי משק המגנזיום מווסת על ידי הכליות, שלמינרל יש תפקיד מרכזי כמייצב במולקולת ה-ATP ושהוא משמש כקו-פקטור במעל 300 אנזימים המשמשים בתהליכים שונים בגוף.

שורה תחתונה? אם אין בעיה כלייתית, כנראה אין מה להפסיד ואפשר לנסות לקחת חודשיים ולראות אם יש שיפור. אישה חכמה מאוד אמרה לי פעם: כשאני חולה, אני עושה כל דבר אפשרי כדי להחלים. לוקחת כדורים, נקודות לחיצה, רפואה אלטרנטיבית. לא משנה מה, משהו כבר יעזור. אז התחלתי… כי אם יש משהו שכן הוכח מחקרית, זה שאפקט פלצבו דווקא כן עובד J