בפברואר האחרון, אחרי מסיבת יומולדת, ליוותה אותי חברה שלי לרכב. כשהגענו, היא אמרה לי בקול שקט ובחיוך מבויש: "פישי אני יוצאת עם מישהו, כבר חודשיים". וזה הסיפור: מדובר בבחורה שלא הרבה לפני כן, החליטה להיות אימא עוד השנה, עם או בלי בן זוג. לכן, כשהבחור פנה אליה, היא יצאה איתו בסבבה, בלי לחץ. אחרי כמה דייטים היא אמרה לו את זה בלי להתבלבל, בצורה ישירה ופשוטה. מר בחור, מסתבר, לא התרגש בכלל מהעניין וגם איחל לה שזה יתממש אתו. "ברור" אמרתי לה, "ככה זה כשאין לך מה להפסיד. את לא משדרת לחץ, את יודעת מה את רוצה וזה הכי מושך! הלוואי ויכולתי להיות במקום כמו שלך".

נזכרתי בשיחה הזו שלנו, בזמן שאני קוראת ספר שכנראה שינה את חיי: Attached – מדע חדש של דפוסי היקשרות בבוגרים. ההמלצה על הספר הגיעה ממנחה לתקשורת רומנטית אותנטית, בסדנת סופשבוע שבה נכחתי. עוד בשישי בערב, רכשתי את הספר בגרסת אודיו והתחלתי להקשיב. מגוון התחושות שחוויתי כבר בסיום הפרק השני היה עצום, אבל הייתה תחושה אחת מרכזית שגברה על כולן: הקלה. למה הקלה? כי באותו רגע הפסקתי להאשים את עצמי. עד לאותה נקודה חשבתי שאין לי "ציר פנימי חזק", שאני יותר מידי "נידית", שאין לי פני פוקר חזקים מספיק בשביל "לשחק את המשחק"… מאותה נקודה ואילך הבנתי שעד עכשיו הבנתי את הכל (wait for it) הפוך !!!

דפוס ההיקשרות שלנו כבוגרים, מתאר הספר, נובע גם אבל לא רק, מהדרך שבה שגדלנו. קיימים שלושה טיפוסי היקשרות עיקריים:

  • הבטוחים. אלה שלרוב לא נשארים הרבה זמן לבד, אינטימיות וקירבה לא מפחידים אותם, נהפוכו. הם מיטיבים לפתור קונפליקטים ומתגברים מהר על פרידות.
  • הנמנעים. אלה שאינטימיות מרחיקה אותם, הם ישאירו את בני זוגם תמיד במרחק מסוים. במצב של עימות יעבירו את האשמה לרוב לבן הזוג ולרוב יעזבו קשר כי הוא "לא מתרומם" או משהו עמום כזה או כי הם מחפשים איזה "אחת/אחד".
  • החרדתיים, אלה שכמהים מאוד לאינטימיות וקרבה, עסוקים מאוד בקשר ובמה שקורה איתו, כאשר משהו רע קורה הם מאשימים לרוב את עצמם ופרידות בשבילם זה סוף העולם.

קצת קשה לתמצת ספר שלם בפחות מפסקה, אבל בגדול ה'לא בטוחים', כלומר הנמנעים והחרדתיים, נלחצים מקשר, רק מתמודדים עם זה על ידי מנגנוני הגנה שונים. החדשות הטובות הן, שהדפוסים ניתנים לשינוי ושיש מה לעשות בנדון.

בהתחלה חשבתי לקרוא לפוסט הזה 'הטוב, הרע והמכוער', אבל, כפי שכתוב בספר, אין דפוס טוב או רע. יש את מה שיש, ומה שעושה את ההבדל, הוא המודעות לדפוס ההיקשרות שלנו ומה אנחנו עושים עם המידע שעומד לרשותינו. להלן ההבנות שלי מהספר, הכי קצר וענייני שיכולתי:

  • דפוסי היקשרות אינם מגדריים. אפשר למצוא נמנעים ונמנעות, חרדתיים וחרדתיות.
  • דפוסי ההיקשרות שלנו ניתנים לשינוי, לשני הכיוונים.
  • המצב האופטימאלי הוא להתחבר לאדם עם דפוס 'בטוח' מפני שלבטוחים יש אפקט מאזן. מערכת יחסים טובה עם 'בטוח' יכולה להשפיע עד כדי שינוי הדפוס. יש לציין שמערכת יחסים הרסנית של בטוח עם נמנע/חרדתי יכולה לעשות אותו דבר לבטוח, רק בכיוון ההפוך.
  • כשאתם יוצאים לדייטים נסו להעריך מה דפוס ההיקשרות של מי שמולכם. במיוחד חרדתיים שנוטים להתרשם ולהיקשר בקלות.
  • תתייעצו עם חברים שיש להם דפוס 'בטוח'
  • חרדתיים ונמנעים נמשכים אחד לשני באופן טבעי בגלל הנטייה לשחזר את המוכר. זה יכול להיות חומר נפץ, אבל זה לא אומר שמערכות יחסים כאלה לא יכולות לעבוד, רק שהן מצריכות נכונות ותקשורת פתוחה.
  • תקשורת בסופו של דבר היא המפתח לכל העניין. אם תתקשרו את מה שאתם רוצים וצריכים מתחילת הקשר תרוויחו בכל מקרה, מפני שאו שתקבלו את מה שאתם מבקשים או שתחסכו מעצמכם מערכת יחסים עגומה שלא הייתה עובדת בכל מקרה.
  • עצה אישית שלי – אם אתם לא בטוחים שאתם מסוגלים או יודעים לתקשר נכון, או שהתקשורת שלכם לא עובדת בפועל, לכו תלמדו איך עושים את זה. אני למדתי. זה עובד נהדר. יש לי הוכחות.

מה אני לקחתי מהספר? בתור חרדתית בר מצויה, למדתי שאמנם יש לנו צורך בהרבה תשומת לב וביטחון, אבל כשאנחנו מקבלים/ות  אותם, אנחנו פשוט נרגעים ומחזירים לבן/בת הזוג פי עשר. שמנגנון ההגנה שלנו יצר עבורנו אינטואיציות חזקות ושכאשר משתמשים בהם נכון הן מועילות לנו ולסובבים אותנו. החלטתי שעבור עצמי, אני מתכוונת לעשות מה שאני יכולה כדי לנוע על הציר לכיוון הבטוח, והכי חשוב מהכל, קלטתי שהגיע הזמן להפסיק להתנצל על מי שאני ועל מה שאני צריכה.

כל הפרטים על הספר, כולל שאלון אבחון עצמי קצר:

Attached. The New Science of Adult Attachment and How It Can Help You Find-And Keep-Love